סרט שאין לו כפתור נגן
סיפור בגלילה: פורמט שבניתי, שבו הגלילה היא השעון.
2026. שני סיפורים, נגן אחד.
המגירה
על מה שנוצר כל הזמן, ולא יוצא.
לגלול בקצב שלך. אפשר לעצור בכל מקום, ואפשר לחזור אחורה.
היא יוצרת כל הזמן. זה אף פעם לא היה הקושי.
וכל דבר שנגמר נכנס למגירה.
המגירה התמלאה, ואף אחד לא ראה אף אחד מהם.
זה לא חוסר ביטחון. זה הרגל.
ואז היא משכה.
לא את הכל. דבר אחד. ומחר עוד אחד. והדבר היחיד שהשתנה הוא שהמגירה נשארה פתוחה.
התחלתי מלהוציא את השניות מהסרט
ב-13 באוגוסט 2026 כתבתי לעצמי שאני רוצה להמציא דרך חדשה לצפות בסרט: בדפדפן, כשהצופה קובע את הקצב בגלילה. כל תמונה, כל משפט וכל צליל מחכים למקום שלהם, ורק הגלילה מביאה אותם.
סרטון לא מחכה לאף אחד
הוא רץ בקצב שלו, גם כשמשפט אחד צריך עוד רגע. כאן הגלילה היא השעון: עוצרים, והסיפור עוצר. גוללים אחורה, והוא חוזר בדיוק לאותו רגע.
בניתי נגן אחד לכל הסיפורים
הקובץ אומר מה מופיע, איפה, ובאיזה מקום בגלילה. הנגן מנגן כל קובץ כזה בלי קוד מיוחד לסיפור, ומילה אחת בקובץ קובעת אם הקווים מדויקים או מצוירים ביד. המגירה מצוירת ביד.
הקול כבוי עד שמבקשים אותו, והסיפור שלם גם בלי קול. הוא מתאים את עצמו לבד למסך של טלפון ושל מחשב, ושתי שורות קוד מספיקות כדי לשים אותו בכל עמוד.
ארזתי את הפורמט כדי שגם אחרים יוכלו לכתוב בו
מההתחלה רציתי שכל אחד יוכל להפוך סרטון רגיל לסיפור כזה. אז ארזתי את הכל בכלי אחד: הוא כותב סיפור ממשפט, בודק אותו, וממיר סרטון רגיל לסיפור בגלילה.
נשימה אחת נכתבה כך, ממשפט אחד. לא בעורך ולא על ציר זמן, ואף שורת קוד לא נכתבה בשבילו. הוא רץ באותו נגן שמנגן את המגירה.
יש רגע לפני שהיא מתחילה. אף אחד לא שם לב אליו.
ואז שואפים.
והכל נכנס. האוויר, החדר, השעה.
ואז יש עצירה. קצרה. שקטה. שלך.
נשימה אחת היא סיפור שלם.
ולקח לך בדיוק כמה זמן שרצית. אף אחד לא מדד. אף אחד לא האיץ. זה כל מה שהפורמט הזה עושה.
המשפט שממנו נכתב: "סיפור גלילה על מה שקורה בנשימה אחת". אפשר לגרור את הקו קדימה ואחורה.
יש משהו בראש? אפשר לדבר.
חמש עשרה דקות כדי להסביר מה צריך, ולראות אם יש לי איך לעזור. בלי מצגת ובלי התחייבות.