מנוע איורים בקנבס, בלי ספריות ובלי build, שמצייר שבע סצנות שמציירות את עצמן. לא הפקתי תמונה מפרומפט: קבעתי את הרפרנס לתחושת היד, את הרמפה ואת החוקים, והסוכן כתב את המנוע.
רציתי סימן שמרגיש מצויר, לא מיוצר. כל קובץ שיוצא מוכן מחזיק את אותה נקודה בזמן בכל טעינה, וזה מה שמסגיר אותו. אז במקום עוד קובץ בתיקייה כתבתי מנוע: הסצנה נבנית מול העין, קו אחרי קו.
כל מה שבא אחר כך נבנה סביב שאלה אחת: מה הופך רצף נקודות לקו שמישהו מרח.
כל שכבה במנוע היא החלטה. הדרך המהירה לראות מי מהן נושאת את התחושה היא לכבות אותן אחת אחת.
שני הקווים על המסילה הם הטווח שנשאר במנוע, 1.6 עד 3.4. מתחת לזה זו גיאומטריה, מעל זה זו רעידה.
להזיז את המתגים: אותן נקודות בדיוק, עם השכבות ובלעדיהן.
לפני שורת קוד אחת בחרתי מאיפה מגיעה תחושת היד: קליפ ציור שלי, שבו רואים מכחול אמיתי נוגע בבד. רפרנס אחד קונקרטי מכריע יותר מעשרה תארים.
מזה נולד הכלל: לכל משיכה פרופיל יד משלה. כמה היא סוטה, באיזה קצב, ובאיזה לחץ. יד אחת מציירת קו אחד, ואף אחד לא מצייר פעמיים את אותו קו.
אותן נקודות, אותם עיכובים. ההבדל היחיד: צד אחד מריץ את פרופיל היד, והשני מצייר גיאומטריה נקייה.
לחיצה מציירת מחדש, עם ידיים אחרות.
שלושה פרימיטיבים, וזהו: קו נמרח, מילוי ספירלי, ומשטח wash. הכלל שמעליהם פשוט, כל סצנה חייבת לשלב קווים וגם משטחים. רק קווים נשאר סקיצה, רק משטחים מאבד את היד.
הרמפה נגזרה מהקנבסים שלי: שזיף עמוק, פטל, כתום, זהב וקרם. כל משיכה מקבלת מיקום ברמפה, ולפעמים גם מסע בתוכה, כך שהצבע הוא כיוון ולא ערבוב.
פעם אחת ניסיתי לעגן את הקצה הכהה בכחול. טכנית זה עבד. בעין זה יצא קר, והכחול יצא מהמותג באותו יום.
להזיז את הידית: אותה משיכה בדיוק, בכל מיקום ברמפה. להקיש על הסוואץ' בצד, ולראות למה הכחול יצא מהמותג.
כל סצנה היא רשימת משיכות עם עיכוב, משך ומיקום ברמפה, ולכן אפשר לקרוא אותה כמו תווים. השלד נקרא ראשון, הפירוט מגיע אחריו, ואז הסצנה דוהה ומציירת את עצמה מחדש עם ידיים חדשות. אותה סצנה, אף פעם לא אותו ציור.
לחיצה על סצנה מציירת אותה מחדש, עם יד אחרת.
אותו מנוע עם רפרנס אחר, רמפה אחרת וחוקים אחרים מייצר שפה אחרת לגמרי. זה לא אפקט שמורידים מאיזה אתר, זו חתימה של מותג אחד.
ההירו מצויר בשתי ידיים, שני מסלולים במקביל. הציור החופשי נפתח רק כשהיא מסיימת, ומרגע המגע הראשון המחזור נעצר לתמיד: המערכת מספרת את הסיפור עד הסוף, ואז מוסרת את המכחול. מה שהוספת נשאר.
כשהסצנה מסיימת, המכחול עובר הלאה. כל סימן שנוסף נשאר.
יש גם מכחול שני, אחר לגמרי. הראשון יודע מה הוא מצייר. השני לא יודע כלום מראש, הוא רק ממיר תנועה של יד לצבע: צרור שערות לאורך כיוון התנועה, צל דק מתחת, פס אור דק מעל.
הוא חלש בכוונה, כי הוא מקשט את הריק במקום להילחם בכותרת. זה המכחול שחי בהירו של PlaySoul, ומשם הוא נכנס לשפה.
הראשון: הקופי לעולם לא מתאר את מה שהסצנה מראה. אם על המסך נמתח גשר, המילים לא יגידו גשר או לחצות. מרגע ששניהם אומרים אותו דבר, שניהם נחלשים.
השני נלמד מכישלון. בהירו של PlaySoul האנימציה משכה את העין הרחק מהכותרת. מאז כל מושן מדורג מול מה שחייבים לקרוא ראשון. שני מוקדי תנועה במסך אחד זה באג, לא עושר.
הדבר שחייבים לקרוא ראשון
ברירת המחדל כאן היא הכישלון. מספיק להזיז את המתג כדי לראות מה זה עשה לכותרת.
שפה ויזואלית שמצוירת יפה ומוקלדת בלי מחשבה נשברת באמצע. ארבע ההחלטות הטיפוגרפיות שלמטה נכתבו יחד עם המנוע, לא אחריו, וכל אחת מהן מוגדרת פעם אחת ורצה מעצמה בכל עמוד.
כל דרגה מוצגת כאן במפרט האמיתי שלה, כפי שהיא רצה בעמוד הזה ממש. הגדלים נעים עם רוחב המסך, המשקל והמרווח קבועים.
משקל נוסף מרגיש בהתחלה כמו עוד כלי ביטוי, ואחרי שלושה כאלה אף אחד כבר לא יודע מה חשוב. אותו בלוק, פעם עם שני משקלים ופעם עם ארבעה.
בחרתי את היד לפני שבחרתי את הקוד
לפני שורת קוד אחת קבעתי מאיפה מגיעה תחושת היד. רפרנס אחד קונקרטי מכריע יותר מעשרה תארים, ולכן הכל נגזר מקליפ ציור אחד ולא מתיאור מופשט.
מספר הפיקסלים משתנה עם כל מסך ועם כל גודל אות. מה שנשאר יציב הוא מספר התווים בשורה, ולכן כל מידה בעמוד הזה כתובה ב-ch.
היד יציבה רוב הדרך ונודדת רק ברגעים, ובשמונת האחוזים הראשונים של המשיכה יש רעד של נחיתת המכחול, בדיוק כמו הרגע שבו מכחול נוגע במשטח לפני שהוא מתייצב. הרדיוס מתנפח באמצע המשיכה ומצטמצם בקצוות, והלחץ נושם במקום לקפוץ.
מספיקה אחת כזאת כדי להוריד את הרושם של עמוד שלם. הכותרות מקבלות איזון שורות, וטקסט הגוף מקבל טיפול שמונע מילה בודדת בשורה האחרונה. התיקון היחיד שאסור הוא התיקון הידני: שבירת שורה בכוח נראית מושלמת ברוחב אחד ונשברת בכל השאר.
האיור והטקסט חייבים להרגיש מאותה משפחה, ולכן עובי המכחול בקנבס שלמטה לא נבחר בעין. הדפדפן מודד את עובי הגזע של Heebo בגודל הגוף, והמכחול מכייל את עצמו אליו בזמן טעינה.
הסצנה נבנית מול העין, קו אחרי קו.
אפקט שמרוקן סוללה יורד מהאתר תוך שבוע. שש ההחלטות האלה הן מה שמאפשר לשפה הזאת לחיות בעמודים אמיתיים.
לא הפקתי תמונה מפרומפט. קבעתי מאיפה מגיעה תחושת היד, איזו רמפה מותרת, ומה אסור לקופי לעשות. הסוכן כתב את המנוע. כל ההחלטות שקבעו איך זה נראה הן שלי.
והפרטים הכי קטנים נושאים את הכל: הרעד בשמונת האחוזים הראשונים של המשיכה, וטיפת אור בהיסט של פחות מפיקסל. שם ההבדל בין אפקט לשפה.
אני בונה שפות ויזואליות שחיות בקוד: הרפרנס, הרמפה, החוקים, והמנוע שמריץ אותם בכל עמוד. בלי תבנית, ובלי משהו שאפשר להוריד.